חיפוש מתקדם
פסיכואנליזה
ביקורת התרבות
פילוסופיה
פמיניזם | מגדר | קוויר
סוציולוגיה | אנתרופולוגיה
היסטוריה
מחשבה פוליטית
חברה ישראלית
תיאולוגיה | דת
קולנוע | תקשורת
אומנות | ארכיטקטורה
בלשנות | ביקורת הספרות
ספרות יפה | פרוזה
רשימת תפוצה
הכנס כתובת דוא"ל
הסרה הצטרפות


כתבו עלינו
על:    מאת:
מסה על הספר מאת עדי שורק

עדי שורק
..............................
כתיבה זו שאינה אחת
..............................
מסה על "מין זה שאינו אחד" ללוס אירגריי

"אל תבכי. יום יבוא ונצליח לומר לנו. ומה שנאמר יהיה עוד יותר נאה מדמעותינו. זורמות לחלוטין".
[לוס אירגריי, "מין זה שאינו אחד"]

הדברים הבאים מנסים לגעת במערבולת טעונה ורבת פנים הסובבת סביב עמדת הכתיבה כאשה.
לשם כך אציב בתחילה פנל מדומיין ובו שתי מגיבות אפשריות לאירגריי, האחת - לאה גולדברג והשניה - וירג'יניה וולף.
לאה גולדברג כמעט ולא עסקה בסוגיית הכתיבה כאשה, אבל בספרה "מכתבים מנסיעה מדומה", ישנה סצנה אחת הנוגעת בנושא: גולדברג מתארת ישיבה בבית קפה בפריס, בסמוך לנערה הרושמת דבר מה בפינקסה. תגובתה האוטומטית היא זלזול מוחלט באיכות היצירה המתהווה בסמוך לה. מיד אחר כך, מתוך רפלקסיה, שואלת רות, בת דמותה של גולדברג בספר, מדוע הורעלה באירוניה שכזו ביחס לעלמה. וזו תשובתה לעצמה: 
"נזכרת אני באמרת אראנבורג מתוך ספרו על פאריס: 'אחרי פראנסוא ויון וראמבו אין נכתבים שירים בפאריס, אלא על ידי עלמות'. ואני... שונאת עלמות הכותבות שירים. אני לא עלמה הכותבת שירים -  אני משורר. השיר שלי אינו בא במקום תכשיט, אינו גנדרנות. שיר הוא שיר".

לאה גולדברג, כמו רבות מאתנו, הייתה מצויה בצומת שלא הותיר לה ברירה בהביטה על מראה כפולה ובלתי אפשרית - בין עלמות נלעגות על ידי סוכני תרבות גברית כגון אראנבורג לבין מיקומה כאשה כותבת. דרכה להיחלץ מכך היא לפנות אל ההומניזם הגורס כי אדם הוא אדם (ומיטיב להסתיר כי הכוונה בכך היא - אדם הוא גבר) . גולדברג מגייסת את הנייטרליות לכאורה שבכינון עצמה כמשורר, כניגוד להיותה משוררת – היינו עלמה הכותבת שירים. ודומה שלא הייתה לה ברירה אלא לומר זאת כדי להצליח להידבר עם התרבות. כמה עצוב הוא הרגע הזה, הכתוב, ובמיוחד הלעג האירוני המורעל.

ואכן הרעל שט וממלא אותנו, נשים כותבות. זוהי תרעלה נוקשה, אכזרית, גורפת. זהו מירמור על מיקומינו הנלעג בראש ובראשונה, על כך שעלינו, כל אחת לעצמה, בדרכה, לבתק את קרום הבתולין של התרבות ולחדור אליה, אשה אשה ושיטותיה; וזאת לא לפני שתאלץ לבתק את קרום ההשתקה, ההלעגה וריפוי הידיים העצמי שאנו כה טובות בטווייתו וכה מתקשות בפרימתו ובהמסתו.

לעומת לאה גולדברג, וירג'יניה וולף חגה בתוך מערבולת הכתיבה הנשית ולא מרפה. במסה "חדר משלך" דנה וולף, בין שאר הדברים, בפוזיציית המרמור והדיכוי אשר בתוכה כותבות נשים מתוך ריק תרבותי פעור מאחוריהן, נטולות שושלת. הסופרת היחידה שמוצאת וולף, אשר סימני מיקומה התרבותי אינם ניכרים ביצירתה, היא ג'יין אוסטין עליה היא כותבת כך: "[...] לא יכולתי למצוא שום סימנים לכך שהתנאים שבהם היתה שרויה פגעו ולו כהוא-זה ביצירתה. אולי זה הנס העיקרי בדבר. הנה בשנת 1800 לערך נמצאה אשה שכתבה בלי שנאה, בלי מרירות, בלי פחד, בלי מחאה, בלי להטיף מוסר".
לעומת זאת שרלוט ברונטה, לדברי וולף, לא ניחנה באותה יכולת – היינו להישאר בלתי מסומנת, אנדרוגנית, או לדברי וולף – גאונית. וכך היא מתארת את המכשיל בכתיבתה של ברונטה:

 "[...] אם את קוראת [...] ומבחינה באותו רטט[...], באותה רוגזה, הרי את רואה שלעולם לא תיתן ביטוי בריא ושלם לגאוניותה. מעוקמים ומפותלים יהיו ספריה. היא תכתוב בחמת-זעם במקום שהיא צריכה לכתוב בשקט, היא תכתוב בסכלות במקום שהיא צריכה לכתוב בחכמה. היא תכתוב על עצמה במקום שהיא צריכה לכתוב על דמויותיה. מלחמה לה עם מנת גורלה. איך יכלה שלא למות צעירה, מדולדלת ושבעת-אכזבות?
[...]
על כרחי השתעשעתי רגע קל במחשבה מה היה יכול לקרות אילו היו לה לשרלוט ברונטה, שלוש מאות בשנה...".
 
דרך דמויותיהן של לאה גולדברג, וירגיניה וולף, ג'יין אוסטן ושרלוט ברונטה, עולה שרטוט כלשהו של מעין משולש ברמודה של כתיבה נשית, אשר חוקיו הנעלמים עודם מושכים מטה אל תהומות ואשר מעטות ניצלות ממנו, גם בימינו. אירגריי כותבת משם כניצולה; אך דומה כי הספר "מין זה שאינו אחד" נכתב ברגעים שבהם היא עדיין אינה יודעת כי תינצל, אינה יודעת שלא תטבע והיא מכה בשצף בגלים וגם, מתוך כך, בנו הקוראות אותה. והקוראים.

מה הייתה אומרת וולף על אירגריי המגייסת את הזעם, את הרוגזה, ואת עמדת הכותבת שלה כבסיס עיקרי לאופי כתיבתה ואינה מסתפקת במיני טיעונים רציונליים יבשים כדי להתנגח עם התרבות?
והרי וולף עצמה הייתה שרויה מתוך נוכחות עזה ורבת משמעות בתוך משולש טביעה-כתיבה זה. והרי מסתה של וולף עצמה נכתבת מתוך עמדה נשית מובהקת הכוללת זעם ורוגזה וגם חזון – המלווה בחוסר סבלנות ובתחינה שיתגשם עכשיו, מיד, ולא בעוד שלוש מאות שנים הכרחיות.
 
ברצוני להביט בעמדת הזעם המשוכה כמעין חוט ב"מין זה שאינו אחד" הארוג באופן נפלא בסוגי רטוריקה שונים, שנונים: ממניפסט רווי חזון, דרך לגלוג פרודי על אבות מייסדים כשיח הפסיכואנליטי ובראשו לאקאן, השיח הפיסיקלי ובראשו, כאילו, טהורות הידע המדעי, וכמובן מבנה השפה הפילוסופי מערבי. לבסוף היא מגיעה במעין מכתב אהבה אל עצמה, אל שפתותיה, אל אהובתה ואל כולן כאחת, ששפתן אמורה להיות שפתה. היא מנסה לנשוק לה, להן, ונתקלת מדי פעם במחסום, המונע ממנה את הנגיעה הטבעית בעצמה, זו בזו, מחסום המלווה את כל הספר הזה. באופן דיאלקטי, לטענתי, למרות השאיפה לכתיבה פנימית, נשית, מטורפת, לעצמה, עצמנו – באופן דיאלקטי נחדרת כתיבתה של אירגריי כל הזמן, לפרקים יותר ולפרקים פחות, על ידי הגבריות. היא אינה מצליחה להיחלץ מכך, ועל כן היא מדגישה את הדיאלוג האבסורדי והבלתי אפשרי אשר בו היא נתונה – הוא אינו שומע אותה והיא אינה יכולה לדבר לבד, בלעדיו.
על כן חלקים מן הספר שבידינו נדמים למחזה אבסורד, כואב, אירוני ועצבני, זאת אפילו במאמר האינטימי האחרון, המבקש לאהוב.

אירגריי חוצה בטקסטים אלו את הגבול בין המילה לגוף והפעם במהופך – לא עוד הגוף מופיע כמטורף, חס ומכסה על מיניות בעייתית של אשה היסטרית על ספת הפסיכואנליזה.  הפעם הזאת המילים הן בידיה של הפסיכואנליטיקאית עצמה, זו שסידרה את המערכת; זו אשר מלותיה "המטורפות" מבקשות זכאות להישמע מתוך טענה כי המיניות המולידה מילים אלה שונה, ועל כן אינן יכולות להיות מובנות בתרבות שהורגלה לחשוב על פי המיניות הגברית, זו הנחשבת נורמלית. המילים שלה מגלות מיניות בעלת גיאוגרפיה מגוונת, כזו שאינה נפסקת ומתחילה במקום ובזמן אחד, כזו שאינה פאלית.

אלא שלשם כך על אירגריי להיות, זאת יש להבין, מתמצאת גדולה בשיח התרבותי-פאלי... חניכה שלו. אם גם מורדת. לעיתים נדמה, בייחוד במאמר השני "כך עושים כולם" ובמאמר השלישי "מכניקת הנוזלים", שאירגריי מדברת בראש ובראשונה אל הגברים – אפילו שהם אינם מבינים. דווקא הגברים נמצאים שם בנוכחות אדירה, כאשר הטקסט לוקח את שפתם ומפרקה, משתגע מטיפשותה המעמידה פנים לוגיות. אירגריי מראה את הריק הפעור מאחורי שפה זו, ריק אשר לא יכול להיראות אלמלא תעמוד שם אשה עם מראה גדולה ותראה את הבושה. 
 היא משתגעת מן הג'יבריש הגברי ומבליטה אותו. לא מדובר כאן בכתיבה פוסטמודרנית קשה להבנה; מדובר בהקרסת השפה הקלאסית – זו המודרנית וזו הפוסט מודרנית. מתוך כך נדמה לעתים כי אירגריי לא התפנתה למרחב שפה משלה, וכי היא עוסקת, בינתיים, כפעולת הישרדות ראשונית, בשימת רגליים, שימת לעג, זעם ומחאה.
וירג'יניה וולף הייתה גאה בה, אך חוששת לאיכויות הכתיבה. גם אני חשה בשלב הזה כי ברצוני שאירגריי תוכל להתנער כבר "ממנו" ולגעת בעצמה.

אלא שבינתיים היא נעה על שפות של אחרים, מתעמתת, נלחמת במוקדי השיח המשתיקים את מה שאינו נענה לאופן ההתענגות והמחשבה הגבריים. ולשם כך, כאמור, עליה לאמץ את אותם סוגי שיח, כדי לנסות ולענות להם בשפתם הבלתי אפשרית. דבר זה דומה שמתיש אותה, כפי שהוא מתיש את הקוראים העוברים טלטלות של שפה המתפרקת אל מול העיניים מבלי נחמה של שפה חליפית, משוחררת, הניזונה מן העונג ולא מן ההשתקה והכעס.

לעומת זאת מנסה המאמר הרביעי להיכתב במרחב אחר, מרחבה של האהובה, מרחבן של שתי שפתיים, עליונות ותחתונות המזינות זו את זו ומתענגות על מגען. ואכן, הטקסט הפיוטי החותם את הספר "כששפתותינו מדברות זו לזו", כתוב כמעין מכתב אהבה – לאני, לנשים באשר הן, לאהובה או לגוף.
הוא בנוי כמקאמה מחזורית מהפנטת, הסוחפת חליפות אל תוכה פנימה ומשליכה חזרה אל החוץ האלים והגזלני.
לפרקים נדמה שאירגריי כבר מצליחה לקיים את רצונה – לגעת בעצמה, בעצמנו כה מקרוב, ולעיתים דומה שהיא שוב מתנפצת על שובר הגלים של הנישול והניכוס, כאשר גם לכאן חודר אלמנט חיצוני, זר, המבתר את נינוחות האהבה. גורם זה ניכר במושג הבתולין המארגן חלקים מסוימים בטקסט:

"דברי אלי. אינך רוצה? אינך רוצה יותר? את רוצה לשמור על עצמך? להיוותר אילמת? לבנה? בתולה? לשמור לעצמך את זו שמבפנים? אך היא אינה קיימת בלי האחרת. אל תקראי את עצמך באופן כזה על פי בחירות הנכפות עלייך. אין, בינינו, קרע בין בתולה למחוללת".
 
מושג הבתולים הקשור במושגי טאבו פטריארכליים, חודר לכאן, אם כן,  במין אילמות אלימה שדומה שכבר איננו צריכים לה בשלב זה של הטקסט – אשר בו שפתיים מבקשות לנשוק אחת בשניה, מתוך שחרור. מדוע גם הטקסט הזה, בין אשה לרעותה, או בינה לבין עצמה, מצריך ארגון כה עתיק יומין, סביב האדומה והלבנה, הבתולה והחדורה? נדמה שאפילו כאן, בטקסט הזה, גם אירגריי אינה יכולה להיחלץ מן הדיכוטומיות ונאלצת למעשה לשייט ביניהן ועמן, לבתרן ולכוננן, כמן משחק מקדים לפני שחרור עתידי.

"אם נמשך לדבר באופן זהה, כותבת אירגריי, אם נדבר כפי שגברים מדברים מאות בשנים, כפי שלימדו אותנו לדבר, נחמיץ זו את זו שוב...כיצד לנגוע בך אם אינך כאן? דמך הפך למובנם. הם יכולים לדבר, על אודותינו. ומה אתנו? צאי מלשונם. ...כיצד לומר זאת? שבה-בעת אנו נשים. שאין לנו צורך להיות מיוצרות ככאלו על ידיהם, שהדבר כבר אירע ללא עבודתם, ושההיסטוריה-סיפורים שלהם הנה-הנם מקום גרושינו...רכושם הוא גלותינו, גדרותיהם – מות אהבותינו, מלותיהם – מחסום לשפתינו.
[...]
אל תבכי. יום יבוא ונצליח לומר לנו. ומה שנאמר יהיה עוד יותר נאה מדמעותינו. זורמות לחלוטין".

יום יבוא אומרת אירגריי (ווירג'יניה וולף עמה בעניין הזה), יום יבוא, אולי בעוד שלוש מאות שנה, שבו נוכל להיות זורמות לחלוטין, ללא סימון. אלא שעד אז, כנראה, לא נותר לנו אלא לשלוט בטרוף בשפה שלהם, לדבר דרכה, לתעתע בה, לשסות אותה בכולנו, לפרק לגורמים ולאחות מחדש, בטלאים.

חשופות כפי שמעולם לא היינו, אך עדיין ללא הגנה, ללא שושלת דיבור, אנו נידונות לנוע בין עונג גופני אין-סופי לבין היעדרו, בין אינוס אינהרנטי בשפה ובגוף לבין יכולת שחרור חריגה, מתת אחרותינו שאינה נענית לקודים השולטים, גם אם ידכאונו.
כולנו, כך נדמה, עודנו שוחות במשולש ברמודה זה; אחדות כבר עלו לרפסודה, אחרות צוללות, נטמעות בספינות אבודות, או נאבקות בגלים בכוח, באומץ ובחכמה יתרה.

 

[המסה נקראה באירוע לכבוד צאת הספר, סינמטק ת"א, יולי 2003]
 

 




גרסת הדפסה

^
^
^
לראש העמוד
 |  צור קשר  |  תקנון האתר  |  רכישה ומשלוח  |  קניה בטוחה  |  פרסום טקסט  |  עבודה ברסלינג  |  קישורים  |  מפת האתר  |  english
שדרות יהודית 35, תל-אביב, 6701637   טל' 03-6915437   פקס 03-6956761   resling.sfarim@gmail.com