חיפוש מתקדם
פסיכואנליזה
ביקורת התרבות
פילוסופיה
פמיניזם | מגדר | קוויר
סוציולוגיה | אנתרופולוגיה
היסטוריה
מחשבה פוליטית
חברה ישראלית
תיאולוגיה | דת
קולנוע | תקשורת
אומנות | ארכיטקטורה
בלשנות | ביקורת הספרות
ספרות יפה | פרוזה
רשימת תפוצה
הכנס כתובת דוא"ל
הסרה הצטרפות


כתבו עלינו
על: אורליה שטיינר   מאת: מרגריט דיראס
 31/08/2014    שירה סתיו / ספרים, הארץ / האקספרימנט הספרותי של מרגריט דיראס
פרה של דיראס מורכב משלושה טקסטים שמסתיימים במלים זהות: "קוראים לי אורליה שטיינר... אני בת 18. אני כותבת". רק מיקום הנערה משתנה
ספרה של מרגריט דיראס ראה אור בצרפתית ב–1979 ותורגם עתה לעברית בתרגומה הרגיש והיפה של מאיה מיכאלי. הוא עשוי שלושה טקסטים קצרים שנכתבו, לכאורה, בידי אותה נערה - אורליה שטיינר - או בידי שלוש ישויות או התפצלויות של אותה הנערה ממקומות שונים בעולם בסופה של מלחמת העולם השנייה או זמן קצר לאחריה. אפשר לקרוא את הטקסטים כמכתבים לנמען לא מזוהה, או כתסכיתים לסרטים (שניים מהם אכן נהפכו לסרטים בבימויה של דיראס). הם נעים בין גוף ראשון, שני ושלישי, ומקפידים לכל אורכם על חוסר בהירות בנוגע לרכיבים הבסיסיים ביותר של יצירות הפרוזה: דמות, עלילה, מקום וזמן.

שלושת הטקסטים מסתיימים במלים זהות: "קוראים לי אורליה שטיינר אני גרה ב..., הורי מורים בעיר הזו. אני בת שמונה־עשרה. אני כותבת". רק מיקומה של הנערה משתנה מטקסט לטקסט - מלבורן, ונקובר, פריז. איננו יודעים הרבה על הקשר בין מלות הסיום הללו לבין דמות הילדה או הנערה העולה מן הטקסט, יתומה יהודייה שאיבדה את הוריה במלחמה, בעודה תינוקת בת יומה. הפרטים שהיא מוסרת לעתים מצטרפים יחד ולעתים קרובות יותר סותרים זה את זה. נדמה שפיצול בסיסי זה, שעליו בנויה היצירה כולה, מבטא התפוררות עקרונית של היכולת לספר סיפור על המלחמה וליתר דיוק, על השואה. "נערה כותבת" - זו עמדה ספרותית מושכת לב, והיא מאפשרת לדיראס לאמץ כתיבה מעורפלת ופיוטית, באקספרימנט ספרותי המבקש להתמודד עם משבר הייצוג שלאחר־אושוויץ.

כל ניסיון לקרוא את הספר מחוץ להקשר הספציפי של האקלים הספרותי בצרפת של שנות ה–70 עלול להותיר את הקוראים עם טקסט ערטילאי נטול פשר. הפואטיקה של דיראס ב"אורליה שטיינר", כמו ב"הירושימה אהובתי", "עיניים כחולות שיער שחור", "המאהב", "הכאב" וספריה (וסרטיה) האחרים, היא חלק מתפנית רחבה יותר שחלה בספרות הצרפתית שלאחר מלחמת העולם השנייה, תפנית המתבטאת בפסילת מסורות הכתיבה הישנות וחיפוש אחר דרכים חדשות לביטוי. ב–1956 כינתה הסופרת הצרפתייה נטלי סארוט תפנית זו בשם "עידן החשד": זה עידן שבו נשבר חוזה האמון הבסיסי בין המחברים לקוראיהם ובינם לבין דמויות, עלילה ועוגנים עובדתיים מן המציאות. אי־אמון ספרותי שמקורו במשבר אמונה כללי־תרבותי רחב הרבה יותר, תוצר ישיר של זוועות המלחמה.

"דיראס מפעילה כאן פרקטיקה קיצונית במיוחד של אי־התחייבות על סיפור אחד, על דמות אחת, לכידה, יציבה, שתוויה ברורים או לכל הפחות מזוהים, והרי בלעדי המינימום הזה לא יכול להתחיל שום תהליך של כניסה אל נפש הדמות, לא כל שכן הזדהות עמה. לא רק על סיפור אחד היא אינה מתחייבת, אלא גם על עצם קיומה של עלילה שאפשר לשחזר מתוך קרעי הטקסט. אין גם שום מחויבות לסיפור ההיסטורי, למציאות עובדתית. זוועות המלחמה אינן מיוצגות דרך סיפור אפשרי אלא מתוך עדויות, דימויים, סמלים ומעשיות שנגזרו מסיפורי אחרים ומעדויותיהם על השואה - כמו, למשל, שתילת סצינה שלמה מתוך סיפורו של אלי ויזל, "הלילה", כרקע לסיפור הולדתה של אורליה.

אל המציאות ההיסטורית עצמה אין דרך להגיע, אין גישה ("איני מצויה בתולדות העמים והעולם", כותבת אורליה). זו כתיבה מתוך ההריסות, מן הכלי השני של השרידים שנותרו בלולים זה בזה בערימה של חסרי־שם. "אנשים הרגו, כאן. האם ידעת זאת? הרגו, כן. כמעט בכל יום. במשך אלף שנים. אלף אלפי שנים... הנהר המדמם. שפכו פה דם, כלאו, פצעו. אלף שנים". וכך, לנוכח תלי החורבות והגוויות, מאבדת עובדת האובדן כל זיקה אל מציאות היסטורית ספציפית. ממילא האלימות שורה בכל מקום: "כנראה אתה מת מזה זמן רב, בשמש הקופחת, קבור תחת גל של פגרים שהותירו מגיפה, וגם מלחמה, וגם מחנה בפולין הגרמנית. עבורי זה היינו הך".

לדמות יש רק תו קבוע אחד - שמה: אורליה שטיינר. ואולם, החזרה על השם לאורך הטקסטים היא כה מרובה, עד כדי אובססיה, ומיושמת בדרכים כה מגוונות, עד שבה כשלעצמה יש כדי לעורר ספק. לכך מצטרפת הידיעה כי גם השם הזה אינו בהכרח שמה, אלא שם אמה. אך גם זהותה של האם אינה אחת וברורה - אפשר שמתה בלידתה אותה, או שמסרה אותה לשכנה נוצרייה. כך גם האב, המתגלגל בדמותם של אהובים, ומסלולים שונים וסותרים נקשרים בגורלו. אפילו אובדנם של ההורים אינו חד משמעי, לאור מלות הסיום החותמות כל פרק - "הורי מורים בעיר הזו".

דמותה החידתית של יתומה שאיננה יודעת דבר על עברה אינה סמל חדש בספרות הצרפתית. גם ז'ורז' פרק, בספרו המופתי "W או זיכרון־הילדות" (1975), צייר את אובדן העבר ואת זיכרון השואה כשבר בלתי אפשרי לזכירה או לסיפור, באמצעות דמותו של יתום עלום ושמו גספאר וינקלר (וגם אצלו ניכרת אובססיה סביב השימוש בשם ובסממניו). הבחירה הספרותית ביתמות נעשית לא רק כדי להמחיש אובדן מכחיד־כל, אלא גם משום שהיא פותחת מרחב ריק, פוטנציאלי, אשר מניע את הדמיון ומוליד אינסוף סיפורים אפשריים חלופיים.

בפתח אחרית הדבר המרתקת שכתבה המתרגמת, היא מצטטת שורה מתוך ספר אחר של דיראס: "הספק, זה לכתוב". נדמה שאין אמירה הולמת מזו לתאר כתיבה הזורעת כל כך הרבה ספקות, שאלות ואי־בהירויות בלב קוראיה. אבל בעצם, אם יש דבר אחד ויחיד שאינו יכול להיות מוטל בספק בספר הזה, הרי זה מעשה הכתיבה: "אני כותבת אליך כל הזמן, תמיד כך, אתה רואה. שום דבר פרט לכך. כלום. אני עומדת לכתוב לך אולי אלף מכתבים, לתת לך מכתבים, מכתבים על אודות החיים שלי עכשיו. ואתה, היית עושה בהם בדיוק את מה שהייתי רוצה שתעשה בהם, כלומר מה שאתה רוצה".

במלים אלו נפתח הספר, ונפתח הטקסט של אורליה שטיינר הראשונה מבין השלוש, החיה במלבורן. אנו קוראים אותו כמכתב לאהוב אבוד ועלום, אולם כפי שמציינת מיכאלי, הפנייה - vous - בצרפתית משמשת הן כצורה מנומסת של גוף שני יחיד והן כגוף שני רבים. כלומר – זו גם פנייתה של דיראס אלינו, הקוראים, שנעשה בכתביה שימוש פעיל.

מיכאלי מציעה קריאה בטקסטים של דיראס כפואטיקה של התנגדות לסדר, משטור ומשמעת, המבטאת ביסודה התנגדות לאלימות - זו האלימות הממוסדת, אותה "זוועה של סדר" שהנאציזם הביא לשיא חדש של יישום. זו הצעה הרואה במעשה של דיראס תביעה אתית ופוליטית מן הקוראים לקבל אחריות על אופני הקריאה שלהם, בלי למצוא מזור בהגדרות ובהמשגות נתונות שהמחברת תספק להם מראש.

הפרשנות של מיכאלי מלאת מעוף והשראה, אך לא יכולתי להימלט מן התחושה שהיא עושה לדיראס קצת הנחות. עם כל החדשנות של דיראס בשבירת כל כללי המחויבות, נותר לעתים הרושם של כתיבה מתייפייפת מעט, שעם כל המצור שהיא מנסה להטיל על הפאתוס, היא מתפתה יותר להישבות בקסמיו. "קיטש ומוות" - כך כינה זאת שאול פרידלנדר בטקסט נושן (1982), קצר, משפיע ועדיין רלוונטי - ונדמה שדיראס איננה נחלצת בקלות מן המנגנון הזה, גם אם היא כותבת נגדו. ואולי זה רק המבט המאוחר שלי, הנתונה בעיצומו של עידן חשד חדש.


גרסת הדפסה

^
^
^
לראש העמוד
 |  צור קשר  |  תקנון האתר  |  רכישה ומשלוח  |  קניה בטוחה  |  פרסום טקסט  |  עבודה ברסלינג  |  קישורים  |  מפת האתר  |  english
שדרות יהודית 35, תל-אביב, 6701637   טל' 03-6915437   פקס 03-6956761   resling.sfarim@gmail.com