חיפוש מתקדם
פסיכואנליזה
ביקורת התרבות
פילוסופיה
פמיניזם | מגדר | קוויר
סוציולוגיה | אנתרופולוגיה
היסטוריה
מחשבה פוליטית
חברה ישראלית
תיאולוגיה | דת
קולנוע | תקשורת
אומנות | ארכיטקטורה
בלשנות | ביקורת הספרות
ספרות יפה | פרוזה
רשימת תפוצה
הכנס כתובת דוא"ל
הסרה הצטרפות


כתבו עלינו
על: אורליה שטיינר   מאת: מרגריט דיראס
 11/08/2014    רות אלמוג / תרבות וספרות, הארץ / "אורליה שטיינר": ההצהרה של מרגריט דיראס
על שלושה טקסטים חידתיים ורלוונטיים מאוד של דיראס, שנעים במרחב הספרותי השברירי שבין השירה לפרוזה, ולהם גיבורה בשם זהה
הספרון "אורליה שטיינר" מחזיק שלושה טקסטים קצרים מאת מרגריט דיראס ואחרית דבר מצוינת של המתרגמת - מומחית ליצירתה של המחברת. שלושת הטקסטים שנכתבו ב-1979 נעים במרחב הספרותי השברירי שבין השירה לפרוזה. מבחינת מיקומם הם נעים במרחב גיאוגרפי החובק את הפלאנטה. זהו מרחב היוצר מעין משולש כמעט שווה צלעות שקודקודו פאריס וזוויותיו במרחבי האוקיינוס השקט, מלבורן וּונקובר. אשר למרחב הזמן אין הדבר ברור מתי הם נאמרים, שכן הם נאמרים, אבל ברור שנקודת הפתיחה שלהם היא מלחמת העולם השנייה.

כל גיבורות הטקסטים הללו, הנמצאות כביכול במקומות שונים בעולם, אם בו־זמנית ואם בנקודות זמן שונות, נקראות בשם זהה, והנקודות הביוגרפיות הכלליות ביותר שלהן - שמן, הוריהן ומקצוען - זהות. אולם לקורא אין שום ביטחון ושום אפשרות לדעת אם הגיבורות המופשטות הללו הן באמת אותה אשה. אכן, שמן אורליה שטיינר, הן בנות שמונה־עשרה, הוריהן מורים בעיר שבה אורליה נמצאת - פאריס, מלבורן או ונקובר - והן כותבות.

פירוש השם הפרטי אורליה הוא המוזהבת. והוא מעורר מיד את האסוציאציה למרקוס אורליוס - קיסר רומי והוגה סטואיקן. שם הגיבורה לטיני, שמה של קדושה מן המאה השלישית, הקדושה של העיר שטרסבורג, שם היתה לה כת מעריצים בזמנים קדומים. ובמובן מסוים, אורליה שטיינר של דיראס היא יישות קדושה. אבל שם משפחתה הוא אוסטרי ויהודי כאחד, ומשמעו אבני, אבנוּני, מלשון "אבן" והוא מעלה אסוציאציה לג'ורג' שטיינר, יהודי שהגדיר את עצמו כ"שורד", הוגה וחוקר ספרות, אבל גם לרודולף שטיינר, מייסד האנתרופוסופיה.

שטיינר הוא דמות מפתח בסרטו הגדול של פליני "לה דולצ'ה ויטה". בסרטו של פליני, שטיינר, המוצג כדמות של קדוש מודרני, מסמל את המתח בין החילוני לדתי, בין השמאל לימין, והתאבדותו מציינת את השבר התרבותי של ימי ההתאוששות מן האסון של מלחמת העולם השנייה. הסרט נוצר והוקרן בשנת 1960, ומכיוון שמרגריט דיראס עסקה בקולנוע וכתבה כל ימיה תסריטים ("הירושימה אהובתי", 1959 - הוא המפורסם בהם), אין לי כמעט ספק שראתה את סרטו של פליני ושדמותו של שטיינר מן הסרט פעלה עליה את פעולתה.

כמובן, כל אלה הן ספקולציות. שני דברים לגמרי ברורים: אורליה היא יהודייה, והטקסטים מתייחסים לשואה. עובדת היותם כתובים בדרך חידתית וסתומה מבטאת את הקושי העקרוני להתמודד עם אסונות בקנה מידה של השואה בדרך ספרותית. עצם מעשה הכתיבה כפי שבחרה דיראס לעשותו הוא הצהרה על חוסר האפשרות של התמודדות ישירה, של נרטיוויות מקובלת, והעלאת עובדות מוצקות, של כרונולוגיוּת, סדר ואחידות.

בטקסט הראשון מדברת אורליה בגוף ראשון: "אני כותבת אליך כל הזמן"; במלים אלה נפתח הטקסט של מלבורן. לא ברור אל מי אורליה כותבת, אבל יש מראית־עין שהמכתבים מכוונים אל אהוב. ואולם, מיד מנקר הספק שמא הנמען הוא אב מת. היכן מת? מוצעות אפשרויות שונות: במחנה בסיביר, במחנה גרמני במזרח, ואולי "במשרפות האלה, אתה יודע, באזור קרקוב, גופך הופרד מגופי... כאילו זה בכלל אפשרי" (עמ' 22).

גם בטקסט השני, הטקסט שמגיע מוונקובר, מדברת אורליה בגוף ראשון, וכאן היא אומרת אל הנמען שלה מפורשות: "אני ילדתך" (עמ' 34). וכאן גם ברור שהאב מת: "אינך יכול לתת לי סימן, המוות מונע בעדך לראות אותי, אני יודעת".

כאן, בוונקובר, יש גיבור נוסף שמשחק תפקיד מרכזי בטקסט וזה הים. אולי מסמן הים את האיום להציף הכל. דמותה של אורליה משתנה בוונקובר. זו עיר נמל ויש רמז לכך שהיא מוכרת את גופה תמורת אהבה, כשכל גבר הוא תחליף אב לרגע. אבל גם זה אינו לגמרי בטוח. בכל זאת בוונקובר מתווסף לקורא פרט מכריע על זהות הדוברת: "אמי מתה כשכרעה ללדת מתחת לדרגשי השינה במחנה. נשרפה, מתה במכסה היומית של תאי הגז" (עמ' 38).

הטקסט השלישי נכתב בפאריס והוא אינו כתוב בגוף ראשון, הוא מסופר מפי מספר לא ידוע ודבריו נסבים על ילדה קטנה, שבין שאר הדברים שהיא עושה היא שרה מזמור זר בשפה שאינה מבינה. יש איזו גברת ששומרת עליה, וחתול. החתול שמסמל את הבית ואת הרכות מופיע כאן כבעל חיים רצחני. הילדה שרה את המזמור היהודי לחתול. בטקסט הזה יש גיבורה נוספת - המלחמה, המתגלמת ברעש המטוסים המגיע מעל. הם נושאים בבטנם את מטען המוות. בטקסט הזה, באמצע משחק החיים והמוות בין החתול לזבוב, בין המטוסים לערים המופצצות, אומרת הילדה: "אני יהודייה". ולקראת הסוף היא אומרת משפט מפתח, שיש בו כדי לשפוך אור על חידת אורליה שטיינר: "אמא שלי, אומרת אורליה, קראו לה אורליה שטיינר".

הטקסט השלישי הוא החזק ביותר לטעמי, אבל כל השלושה יחדיו עובדים בעוצמה לא רגילה על הנפש, הרגש והדמיון, מפגיזים אותה בשאלות, בתהיות ובספקות, והם מאוד רלוונטיים עכשיו לנוכח המלחמה שאנו שרויים בה.

אחרית הדבר של מאיה מיכאלי מצוינת ומתרכזת בפן של חיי מרגריט דיראס שאינו מופיע בטקסטים האלה, אבל להרגשתה מעלה אותו, פן שמתייחס ישירות למשפט שמצאתי במרשתת, המצוטט מכתבי מרקוס אורליוס: "אם נתחיל בעקרונות ודאיים נגמור בספקות; ואם נתחיל בספקות ונהיה סבלניים, נגמור בעקרונות ודאיים". כמו מאיה מיכאלי, אם הבנתי אל נכון את דבריה, גם אני מבכרת להישאר בספקות ולא להגיע לעקרונות ודאיים. אבל אין שום ערבות שהבנתי אותה נכונה. קראו ותשפטו בעצמכם.





גרסת הדפסה

^
^
^
לראש העמוד
 |  צור קשר  |  תקנון האתר  |  רכישה ומשלוח  |  קניה בטוחה  |  פרסום טקסט  |  עבודה ברסלינג  |  קישורים  |  מפת האתר  |  english
שדרות יהודית 35, תל-אביב, 6701637   טל' 03-6915437   פקס 03-6956761   resling.sfarim@gmail.com