חיפוש מתקדם
פסיכואנליזה
ביקורת התרבות
פילוסופיה
פמיניזם | מגדר | קוויר
סוציולוגיה | אנתרופולוגיה
היסטוריה
מחשבה פוליטית
חברה ישראלית
תיאולוגיה | דת
קולנוע | תקשורת
אומנות | ארכיטקטורה
בלשנות | ביקורת הספרות
ספרות יפה | פרוזה
רשימת תפוצה
הכנס כתובת דוא"ל
הסרה הצטרפות


כתבו עלינו
על: פריז צרפת   מאת: גרטרוד שטיין
לובין אורלי / אחרית דבר
מתוך אחרית הדבר ל'פריז צרפת'

כשגרטרוד שטיין פרסמה את "פריז צרפת" בשנת 1940 היא כבר הייתה מוכרת היטב באמריקה, ארץ הולדתה. אולם ההכרה בה ואף ההיכרות עם יצירותיה לא היו נחלתה מראשית כתיבתה; למעשה את "האוטוביוגרפיה של אליס ב' טוקלס" (1933),  ספר שעתיד היה להיהפך לרב מכר עולמי, כתבה שטיין בהיותה כבר כבת חמישים ותשע במטרה מפורשת להשיג הכרה זו. מאז כתיבת ספר זה ועד מותה בשנת 1946 נהנתה שטיין ממעמד מיוחד בעולם הספרות והתרבות האמריקאי: כתביה פורסמו, נקראו ונלמדו גם אם לעתים הקדימה את הטקסט השורה "המערכת בחרה לפרסם את סיפורה של שטיין למרות שאיש במערכת אינו מבין אותו".

גרטרוד שטיין לא נחשפה לביקורת הקשה על כתיבתה, אשר החלה להופיע שנים לא רבות לאחר מותה (אך היא גם לא זכתה לאפשרות להגן על בחירותיה). משנות השבעים ואילך הטרידה כתיבתה של שטיין חוקרות, פעילות וסופרות פמיניסטיות ולסביות; שטיין, שחלקה את רוב חייה עם בת זוגה טוקלס, לא חשפה במוצהר בכתביה את עמדותיה או את עולמה הנשי-לסבי. יש מי שגינו אותה על שאימצה הן בחייה והן בכתיבתה – היוצאת דופן והייחודית לה, לכל הדעות – מודלים גבריים הטרוסקסואליים סטנדרטיים, כמעט קלישאיים. לעומת זאת יש מי שמצאו בטקסטים השונים של שטיין אינסוף התייחסויות – שאף הן ייחודיות לה – לעולמה כאישה לסבית. אולם הביקורת החריפה ביותר – האלימה לעתים – והרלוונטית לספר "פריז צרפת", הוטחה בשטיין בשל עמדותיה ואף יותר – בשל היעדר עמדות מוצהרות מצִדה בימי מלחמת העולם השנייה ומיד לאחריה.

שטיין, שהגיעה לפריז ב-1903 בעקבות אחיה הנערץ לאו, וטוקלס, שעברה לחיות אתה זמן קצר לאחר שנפגשו ב-1907, היססו במהלך 1940-1939– השנים שבהן נכתב ופורסם הספר "פריז צרפת" – אם לחזור מצרפת לארצות הברית. בשעה שהנאצים פלשו לאיטליה הן אף פנו לשגרירות האמריקאית, שם דחקו בהן לא להסס והבטיחו טיפול מזורז בפספורטים. אבל שטיין החליטה שהמעבר יהווה עבורה טלטלה גדולה מדי, יגרום לה אי-נוחות ואף יפגע ברמת הארוחות שלה. בשנת 1943 הוזהרו שוב שטיין וטוקלס – הפעם בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים – על ידי האחראי מטעם משטר וישי, אשר הציע להן לעזוב לשווייץ, שכן אחרת ימצאו עצמן במחנות ריכוז. שטיין מעידה על בהלה עצומה בעקבות זאת, אלא שלבסוף החליטה כי היא מעדיפה לעבור לביתן החדש, שנמצא בקרבת ביתן הקודם, בתקוה ש"אף אחד לא ידע" את מיקומן. אך היה אחד שידע: ברנאר פֵי, חבר ותיק שלימים נשפט, הורשע ונשלח למאסר עולם על שיתוף פעולה עם הנאצים ואחריות למותם של בני אדם. לפי עדותו של פֵי, הוא דאג באחד מביקוריו החודשיים בווישי כי מרשל פטאן יורה לאחראי על אזור בֵּלֵי (Belley) – שם שהתה שטיין במהלך המלחמה – לדאוג לרווחתן של שטיין וטוקלס. פֵי אף עודד את שטיין בשנת 1941 להתחיל לתרגם לאנגלית את ספר נאומיו של מרשל פטאן ולכתוב את ההקדמה לתרגום. 


אף על פי ששטיין וטוקלס חוו את שתי מלחמות העולם (במלחמת העולם הראשונה הן הצטרפו ל"קרן האמריקאית לסיוע לפצועים הצרפתים" וחילקו מטעמה ציוד רפואי בג'יפ/אמבולנס, שאותו דאגו לייבא מארצות הברית בסיוע בן דודה של שטיין), הרי שאופן כתיבתה של שטיין על מלחמות אלו אינו דומה לאופן כתיבתן של נשים בדרך כלל, ובפרט נשים שהיו עדות למלחמות או לתוצאותיהן. הנושאים והרטוריקה שלה אף אינם אופייניים לכתיבת מלחמה הגמונית, בעיקר זו האוטוביוגרפית. אולם הבעיה האמיתית הייתה נעוצה, בעיני חוקרים וקוראים, במיוחד במה שנעדר מן הטקסטים של שטיין.

דעותיה השמרניות של שטיין והערצתה לפטאן, כגיבור מלחמת העולם הראשונה, הן מן המפורסמות. אמנם אין זה ברור דיו מה ידעה ומה לא ידעה על פֵי, על המתרחש באירופה ואף בצרפת בראשית מלחמת העולם השנייה ובתחילת הכיבוש. אך כסופרת אשר תיעדה את חייה בזמן המלחמה יותר מפעם אחת, אי-אפשר שלא לתהות על היעדרו של גינוי נחרץ של הגרמנים ושל הצרפתים משתפי הפעולה, על היעדרם של גילויי מצוקה, פחד וזעם, על היעדר שיפוטים מוסריים ברורים, וכמובן – על ההיעדר המוחלט של היהודים ושל היהדות בכלל, ובפרט יהדותן שלה ושל טוקלס, מכל כתביה. אין תמה אפוא כי מאז ועד היום חלק בלתי מבוטל מהמחקר עוסק בגרטרוד שטיין ומלחמת העולם השנייה: מה הן העובדות המדויקות? האם ניתן להסבירן? האם ניתן להסביר את התנהגותה ואת כתיבתה של שטיין כחלק מהתנהלות העולם שסביבה וכחלק מרוח התקופה? ואולי בעיקר: האם ניתן למצוא בטקסטים אלה רמזים לכל מה שנדמה כנעדר או אולי גילויים אלטרנטיביים למה שצפוי היה שתכתוב?

לצד השוואת נוסחים של תיאורי אירועים על מנת למצוא את הסיפור ה"אמיתי" (המתגלה לעתים כמגונה פחות מהאופן שבו שטיין מתארת אותו ולעתים כ"מפליל" עוד יותר), ישנו גם מאמץ מחקרי לחבר את צורת ההתבוננות והדיווח של שטיין עם האווירה הכללית ומצב הרוח בפריז באותם ימים. גישה מורכבת יותר מאפיינת חלק מהקריאות האלטרנטיביות, אשר רובן עוסקות באוטוביוגרפיה Wars I Have Seen (1945), וכן בספר "האוטוביוגרפיה של אליס ב' טוקלס". קריאות אלו מתמקדות בחריגות צורת הכתיבה של שטיין, ומחלצות מהטקסטים – באמצעות השימוש הלא-נורמטיבי של שטיין במילים, בתחביר ואף בנושאי הכתיבה – אמירות היכולות לרכך את העמדה הנינוחה, הלא-איכפתית כמעט, העולה מן הסיפורים היומיומיים, האגביים והמקוממים לעתים ב"זעירותם", שאותם בחרה לספר על ימי המלחמה. כך זוהו בטקסטים אלו חרדה עקיפה ואי-נחת מדברים שוליים, היכולות להתפרש כמשקפות אי-נחת מדברים חמורים הרבה יותר, דאגה לזכויות אדם ומעל לכול – לעג, פרודיה ואירוניה המופעלים על העולם הפטריארכלי וערכיו ומעלים בהכרח תשוקה לאלטרנטיבה ואולי אף ביקורת על המתרחש בעולם המלחמה. הממד האסתטי – שבירת הנורמות והקונבנציות של ז'אנרים, תמות ומבנים תחביריים – העניק אפוא לכתבי המלחמה של שטיין את הילת האקספרימנטליות הבלתי-ריאליסטית, אשר אפשרה "להצילם" מחוסר ההתייחסות ומן ההתעלמות הבוטה מאירועי הזוועה ומהתמוטטות המוסר שמסביב.

אך אולי רצוי – במקום לנסות ולחלץ מתוך הטקסטים אמירות שונות ולפענח את החריגות הלשוניות שבהם על מנת שיעמדו בתואם עם נורמות מקובלות של דיבור על מלחמה או על מנת שייצרו אלטרנטיבות נשיות, או לחלופין קוויריות, לדיון בנושא זה – לשנות את השאלה. אולי במקום לשאול מהו התוכן, מהו המסר של הטקסט, רצוי לשאול מהי המטרה? מהי הפונקציה שהטקסט צריך למלא? או במילים אחרות, מה שטיין מנסה להשיג בכתיבתה המיוחדת, בבחירה המשונה של נושאים וסיפורים ובארגון הלשוני החריג?


כתיבתה של גרטרוד שטיין מאופיינת כקוביסטית; ואכן, חייה המקצועיים התנהלו תוך דיאלוג עם הקוביזם ומחולליו, בעיקר פאבלו פיקאסו, שהיה אצלה בן-בית. התשובה הקוביסטית לשאלה "לשם מה?" – לשם מה המאמץ למצוא דרך חדשה, מה יש להשיג, מהי המטרה – היא "כדי להגיע עד למהותם של הדברים". המאמץ הן של הקוביסטים והן של שטיין הוא "לגעת בדבר כשלעצמו", או במילים אחרות, לנסות להשיג דרך האמנות את ה"מהות" של הדבר, את "מה-שהוא", ולחבר את הצופה עם הדבר עצמו. המהות הזו אינה בבחינת רצף של אירועים (לפי שטיין, בעולם יש אירועים כה רבים עד שהם אינם מעניינים יותר; רובם מכאיבים וגורמים סבל, ולכן יש לכתוב דברים שלא קורה בהם כלום), היא אף אינה יציבות סטטית, אלא מהווה תהליך דינמי. כדי להגיע למהות, שטיין מנסה "לעמוד" על רגע החוויה עצמו, כלומר להתרכז ברגע החוויה, בהווה שלה, בסימולטניות של הזמנים השונים האפשריים לקיומה של אותה חוויה. לשם כך היא מכריחה את הקורא/ת שלה להתעכב עוד ועוד על אותו אירוע לשוני, היינו לקרוא אותו משפט שוב ושוב כשהיא חוזרת עליו פעם אחר פעם, לעתים קרובות אף ללא סימני פיסוק. אולם היות שהמהות היא דינמית, הרי שהמשפט החוזר על עצמו – המעכב את הקריאה ומאלץ את הקורא/ת להתרכז ברגע אחד ולחוותו במלואו – הוא גם משפט המשתנה בכל פעם שבה הוא חוזר על עצמו. השתנות זו היא המייצרת את הדינמיות של המהות – "מרחב של זמן מלא בתנועה", כך כינתה זאת שטיין. ההווה הנמשך ללא סימני הפיסוק שיקטעו אותו לחלקים נפרדים מייצר אותה תנועה-עומדת-על-המקום המתרחשת בתוך הרגע האחד שבו נחווית המהות של הדבר, המהווה למעשה את נושא הטקסט. אין בהכרח התחלה וסוף, אלא רק משך; התנועה אינה התקדמות מנקודה לנקודה, אלא תנועה של התהפכות פריטי המשפט המשנים את מקומם מחזרה אחת לחזרה השנייה וחוזר חלילה. חזרות משתנות; התקיימות בתהליך. "להיות" פירושו תהליך.



[המשך בגוף הספר]


גרסת הדפסה

^
^
^
לראש העמוד
 |  צור קשר  |  תקנון האתר  |  רכישה ומשלוח  |  קניה בטוחה  |  פרסום טקסט  |  עבודה ברסלינג  |  קישורים  |  מפת האתר  |  english
שדרות יהודית 35, תל-אביב, 6701637   טל' 03-6915437   פקס 03-6956761   resling.sfarim@gmail.com