חיפוש מתקדם
פסיכואנליזה
ביקורת התרבות
פילוסופיה
פמיניזם | מגדר | קוויר
סוציולוגיה | אנתרופולוגיה
היסטוריה
מחשבה פוליטית
חברה ישראלית
תיאולוגיה | דת
קולנוע | תקשורת
אומנות | ארכיטקטורה
בלשנות | ביקורת הספרות
ספרות יפה | פרוזה
רשימת תפוצה
הכנס כתובת דוא"ל
הסרה הצטרפות


כתבו עלינו
על: איך רוקנתי את בית הוריי   מאת: לידיה פלם
 02/05/2012    אורית גרוס / כתב העת "בין המילים", גיליון שישי / לרוקן בכפית
לרוקן בכפית

הספר "איך רוקנתי את בית הוריי" נפתח במשפט שכתב פרויד במכתב לאייטינגון (1929):
"מותה של אם הנו ללא ספק אירוע ייחודי ביותר שאין להשוותו לכל דבר שהוא, ואשר מעורר בנו בהכרח רגשות שאותם קשה לשער". 

"איך רוקנתי את בית הוריי" הוא ספר שעוסק במות ההורים ובמטלות - המעשיות והרגשיות - שנופלות על אלה שנותרים אחריהם. נוסף על כך, משרטט הספר את התהליך הסבוך והמתמשך של עיבוד האובדן. את המסע הרגשי הזה, שמתחיל מתוך החלל שנוצר עם מותו של ההורה, בחרה פלם לפרוש לפני הקורא מבעד ובאמצעות חפצים, רהיטים וספרים ואין-סוף פריטים שהיה שעליה להוציא מבית אמה, וכל חפץ ונייר הוא סיפור רב-ממדי – על ההורים, עליה ועל הקשר שהיה וזה שמתהווה ביניהם. 

למרות ממדיו הקטנים של הספר, הוא נוגע באומץ בנושא ענק וכמעט חסר גבולות – מות הורים.
בכותרתו הוא עלול לתעתע, שכן הוא אינו מדריך מסוג הספרים של "איך עליך לרוקן...". נהפוך הוא. זהו ספר מלווה, מעורר מחשבה, נוקב ואמיץ באמירותיו, שמביא דרך הסיפור האישי של המחברת את מקומם ואת תפקידם של החיים ושל המתים ואת הקשר המורכב שקיים ביניהם מרגע הלידה ועד רגע המוות. הסיפור שפלם מביאה מהווה מעין אכסניה לסיפור הפרטי של כל אחד מאיתנו. 

"איך רוקנתי את בית הוריי" הוא ספר שמאפשר לקורא לחשוף טווח רחב של מחשבות ורגשות הקשורות להורה המת, שאולי היו סגורים ונעולים במגירות נידחות של הנפש, או טמונים בעליית הגג האישית של כל אחד מאיתנו. הטקסט מאפשר חיבור בין הקונקרטי והסימבולי, בין הממשי והמטפורי ביחסים האלה. הוא פותח אפשרות להתבונן בקולות השונים שמתעוררים בנו כאילו היו הם בעצמם חפצים, ולהחליט, כמו בריקון הדירה הממשית, מה לקחת איתנו הלאה, מה להשאיר מאחור, מה למסור לדור הבא ומה להשמיד מבלי לפתוח. זהו ספר שנע בין סערת נפש לבין דיווח יבש ולאקוני, ומדווח על הפרדוקסים הבלתי נמנעים שקיימים בקשרים שלנו עם הורינו – הורינו המתים והורינו שממשיכים לחיות בתוכנו. 


להתחיל מהסוף – חציית האבל 

"ריקון ביתם של נפטרים מחדד את מבחן האבל, מדגיש את כל מאפייניו. משימה זו חושפת, כמו ניתוח כימי, כל חלקיק ולו הקטן ביותר של ההיקשרויות שלנו, של הקונפליקטים שלנו, של ההתפכחויות שלנו. אפילו אותם אבלים שמזמנים מרוקנים מקצועיים אינם יכולים להימנע מן הזיכרון שלהם ולא מכאבם. כל אחד שוקע בו. אך עת לבכות ועת לשחוק... לא טוב להסתגר במלנכוליה... אין לי חשק לסיים את הספר" – שורות אלה (עמ' 125) חותמות את הספר, והמשפט האחרון, שבו מעידה פלם על חוסר רצון להיפרד מהכתיבה שנולדה מתוך האבל והעניקה לו מחסה, נכתב ללא נקודה. 

למוות יש נקודה. הוא סופי. הוא חד-משמעי. לתהליך שמתרחש בעקבותיו אצל האבל אין סוף. אין נקודה. היעדר הנקודה בתום המשפט מרמז אולי על כך שאין סימן ברור ומובהק בין תהליך האבל והחזרה לחיים. דבר כרוך בדבר, דבר נולד מתוך דבר.
בפרק הזה מעלה פלם כמה עניינים מרכזיים הקשורים לתהליך האבל. מתוכם אציין רק אחדים:
את ניסיון האבל חווים לבד.
היעשותך יתום, גם בשלב מאוחר בחיים, מצריכה דרך חדשה לחשוב על עצמך.
תהליך האבל מביא בסופו של דבר להתמקמות המת בתוכנו. ולמסלול זה אין קיצור דרך, ואין אפשרות להתחמק ממנו. במילים אחרות, פינוי הדירה מתכולתה הוא שלב אחד בדרך הסבוכה שבסופה מתמקם המת בתוכנו. 


לחזור להתחלה – סערת רגשות
 

"בכל גיל אנו מוצאים את עצמנו, יום אחד, יתומים מאב ומאם". משפט הפתיחה של הספר מציג עובדת חיים נוקבת. זהו סדר הדברים. עלינו לחוות את חוויית הפרידה ולהתגבר עליה פעמיים. 

מות ההורים מותיר אותנו ללא גב – אין איש מאחורינו, ואנו פוסעים למקום שהתפנה עם מותם.
עלינו להיפרד, לקבור את אלה שהעניקו לנו חיים, את אלה שליוו אותנו, שהיו נוכחים בחיינו. ובתוך סערת הרגשות עוד מוטלות עלינו מטלות. אחת מהן היא לפנות את ביתם של ההורים המתים.
מה לוקחים. מה משאירים. מה נותנים. מה זורקים. מה מוכרים. מה לא פותחים. אלה מקצת השאלות שאיתן מתמודד מי שנשאר לפנות את בית הוריו.
"לרוקן" – היא מילה בעלת נוכחות חזקה, ופלם מתייחסת אליה באריכות. גם היא הייתה מעדיפה לומר "לסדר" או "לפנות". אבל סידור ופינוי הם רק חלק מן העבודה. פלם מתעכבת ומדגישה את ההבדלים בין המילים האפשריות לתיאור התהליך, ובסופו של דבר הבחירה היא במילה לרוקן, שיש בה משהו נחרץ, שמחייב להשאיר את הדירה ריקה לחלוטין. לרוקן מביא גם הקלה (כמו שאנחנו מכירים מפעולה בסיסית של הגוף). לרוקן מאפשר גם התמלאות מחדש.
דרך החפצים שעליה להזיז מדירת אמה, היא מעלה חיים שלמים – של הוריה ושל הורי הוריה, של עצמה ושל ילדתה. דורות שלמים ספונים בין קירות הבית.
"מאחורי סירים לדגים, סירי קוסקוס, קערות נחושת להכנת ריבה, מחבתות, סירי חרס מוערמים זה על זה, עשרות קופסאות שימורים, צנצנות מרמלדה ריקות, אספקה של מים מינרליים... (והרשימה ארוכה)... נמצאו, במרתף ששימש כמזווה, תמימים כמו פעוטות בני יומם, הבקבוקים הראשונים ביותר שלי!" (עמ' 53) 

פלם תמהה כיצד הוריה, שחשבה אותם להגיוניים, שמרו את אותם בקבוקים מזכוכית עבה בעלי הפטמה מגומי ישן וחום. האם הם ציפו שגם היא תמשיך ותשמור אותם? זאת דוגמה אחת מני רבות למפגש שמעוררים דווקא החפצים שהיא פוגשת. 

גילוי אחר שיש בו עדות לתחילת חייה, מפגיש אותה עם הפרידה הראשונה. פלם מוצאת מעטפה המכילה קבלה על שהותה של אמה בבית היולדות. הכול היה מצוין כאילו היה זה אתמול: מחיר החדר והתרופות, הטיפולים היומיים, שכירת חדר הלידה, המלקחיים. ובמקביל, קבלות על שהותה של פלם בבית היולדות לבדה ללא האם. אמה חלתה בשחפת, והרופאים ראו לנכון להרחיק ממנה את התינוקת שרק נולדה למשך שמונה שבועות! זהו רגע מצמרר שבו פלם מבינה את אורכה של הפרידה הזאת, שעליה דיברו הוריה במהלך חייהם רק במעומעם. בעקבות הפרידה האחרונה והסופית היא לומדת גם על עצמה – על הפרידה הראשונה שהתרחשה מיד כשנולדה, ובכך מחייה מחדש את חייה שלה. 


בית הוריי 

כתיבתה של פלם קולחת, לרגעים קרה ומרוחקת, וברגעים אחרים פיוטית ומרגשת. בו-זמנית היא מצליחה לשזור את החוויה האישית עם זו האוניברסלית, זו לצד זו.
גם אני, כקוראת, יכולתי למקם בדפים האלה את עצמי ואת הוריי.
אבי נפטר איש צעיר, בתום מאבק קצר וחסר תקווה בסרטן. אמי נשארה להתגורר באותה דירה עוד 17 שנים אחריו, וגם היא נפטרה צעירה. רק בת 62. 

במשך חודשים ארוכים עמדה הדירה סגורה. אין בא ואין יוצא. עד שיום אחד אזרנו כוח ונכנסנו, אחותי ואני, לביתה של אמנו.
מה לוקחים, מה זורקים, מה נותנים, מה פותחים, מה מוכרים, לאן נכנסים, מה סוגרים, מה שואלים, מה חושבים, מה בכלל רוצים.
לקחנו איתנו את מה שיכולנו ורצינו. לקחנו גם קופסאות של מכתבים ואלבומים שייפתחו רק שנים מאוחר יותר. ובריקון האחרון והסופי לא עמדו לנו הכוחות להיות שם. מישהו אחר עשה זאת עבורנו.
"לרוקן את הבית בכפית" מאפשר לגמוע, במידה, ולהטמיע את החומרים שעולים עם הפרידה מהורינו באופן שימצאו את מיקומם, וישכנו בבטחה עד כמה שניתן - בתוכנו. 

פלם, באומץ לב, מתארת כיצד רוקנה את בית אמה, ובכך העניקה בית לתהליך האבל שלה ושל הקורא. בו-זמנית דברים מתרוקנים ודברים אחרים מתמקמים ומתמלאים. "לרוקן משמעו גם להתרוקן ממחשבה: להיחשף, להתמסר, לגלות את פניך". (עמ' 25) 

ומבלי להפחית ולו במעט מחשיבותו של הספר הזה, אני רוצה לעצור לרגע ליד מדף הסרטים, ולבחור בסרטו הדוקומנטרי של ארנון גולדפינגר – הדירה, שעוסק באותו נושא, ולהמליץ עליו בחום.
הפעם הנכד לוקח חלק בפינוי דירתה של סבתו, שנפטרה בגיל 98. שם, בדירה, מבין החפצים צצו עקבות של חיים מטרידים ומורכבים, פרטים שהיו מחוץ לתחום הידיעה עד לאותו רגע. הבית של סבתו הוא אותו מכל שעליו לרוקן, ואת החפצים (שחלקם אף נזרקים מבעד לחלון הקומה השלישית) הוא מטמיע בדרך המיוחדת, הרגישה להחריד ומלאת ההומור בחייו שלו.


לכתבה המלאה >>


גרסת הדפסה

^
^
^
לראש העמוד
 |  צור קשר  |  תקנון האתר  |  רכישה ומשלוח  |  קניה בטוחה  |  פרסום טקסט  |  קישורים  |  מפת האתר  |  english
שדרות יהודית 35, תל-אביב, 6701637   טל' 03-6915437   פקס 03-6956761   resling.sfarim@gmail.com