ספר
טיפשות

מאת: אביטל רונאל

"אביטל רונאל – ההוגה הראשונה אשר נתנה ביטוי למצבים של הדחקת הידע – נוברת בשטח ההפקר הפילוסופי של הטיפשות בתעוזה מחשבתית המזכירה את ניטשה". ז'אן-לוק ננסי.


יש משהו מסעיר ומחריד בספרה פורץ הגבולות של אביטל רונאל, אשר לא זו בלבד שהוא וירטואוזי, במידה רבה הוא גם מציב כללים אחרים של כתיבת ביקורת תרבות, ספרות ופילוסופיה. ברגעיו המובחרים הוא מאפשר לדמות את אביטל רונאל מפרקת בעקביות, ביסודיות, באמנות, בכאב, באבל ובהומור בניינים וגופים שלמים של "ידע" ושל הבנות עתיקות-יומין... מובילה את חלקיהם אל עבר הגבול שבו ניתן לומר כל דבר על כל דבר.

יש בטיפשות משהו שקשה לשים עליו את האצבע, שחומק מן הסורקים הקוגניטיביים שלנו ומגיח ככפיל ערטילאי של בקיאות ואינטליגנציה. רבים ניסו את ידם בניסוח ההשלכות הפוליטיות והחברתיות של הטיפשות – מרקס, ניטשה, דלז ואחרים. אבל הטיפשות, דוחקת וסרבנית, יוצרת משבר באופן שאנו מבינים פוליטיקה, אתיקה ופסיכואנליזה. הדילמה שמציב הסובייקט המוגבל כרוך בזהות לאומית, במזוכיזם ובפוליטיקה מינית, כמו גם בקשר שבין המבע הפואטי לבין הגמגום המצוי במקורותיו. הטיפשות, אשר קשורה במהותה לסצנה הפילוסופית הראשונית של השתוממות, מכוונת גם אל מה שלא היה ניתן לניכוס במובן ההיסטורי, כמו למשל הדיון באייכמן, כפי שעשתה חנה ארנדט, לא רק במונחים של הבנליות של הרוע אלא גם במונחים של הטיפשות של הרוע.

בספר טיפשות (2002) חוקרת אביטל רונאל, אשר ללא ספק נמנית על התיאורטיקנים המקוריים והמרתקים בני ימינו, את האימפריה הדועכת של קוגניציה זו ועורכת בטיפשות שינויים אשר הופכים אותה לאידיוטיות, לחוסר בגרות, לדמותו של הפילוסוף המגוחך שכונן קאנט. טיפשות שואבת מסופרים שונים – ביניהם שלגל, וורדסוורת, דוסטויבסקי ומוסיל – על מנת לחקור את הבורות, את התדהמה הנוטלת את המילים מהפה ואת גבולות התבונה, ולברר במקביל את הפרקטיקה הרווחת של מהלומות תיאורטיות וסוגים דומים של תוקפנות פרנואידית. הפרק העוסק במחלה מתמשכת ומתישה מותח את הטקסט אל קצה ההרמנויטיקה הגופנית, "אל הגבול של מה שהגוף יודע ומספר".

אביטל רונאל היא פרופסור לספרות גרמנית, אנגלית והשוואתית; ראש המחלקה לספרות גרמנית באוניברסיטה של ניו יורק. בין ספריה האחרים: The Telephone Book; Dictations; Crack Wars.


* הספר רואה אור בשיתוף עם מכללת בית ברל – ביה"ס ללימודים רב-תחומיים.